נדחתה בר"ע על ההחלטה שלא לעכב הליכי הוצאה לפועל

1.        ביום 2.7.1996 חתמו המבקשים בבנק לאומי למשכנתאות בע"מ (להלן: הבנק או המשיב) על הסכם הלוואה בסכום של 160,000 ש"ח, שמספרה 10-3011113-01-86 (להלן: ההלוואה). המבקשים משכנו לטובת הבנק את כל הזכויות בנכס הידוע כגוש 6001 חלקה 95 ברחוב העלייה השנייה 4 באזור (להלן: הנכס) וזאת להבטחת החזר ההלוואה. ביום 7.7.1996 נרשמה לטובת הבנק משכנתא על הנכס האמור בלשכת רישום המקרקעין.  

2.        בד-בבד, נטל המבקש הלוואות נוספות מהבנק, אשר נלקחו על-ידי המבקש בלבד ולא על-ידי המבקשת 2 (להלן: המבקשת). יש לציין, כי מבין כל ההלוואות שנטל המבקש מהבנק, ההלוואה מיום 2.7.1996 הינה ההלוואה היחידה עליה חתומה גם המבקשת.  

3.        סעיף 26 להסכם ההלוואה (מספר 10-3011113-01-86) קובע, כי הבנק, הזוכה, זכאי להעמיד לפירעון מיידי את יתרת ההלוואה הבלתי מסולקת בכל מקרה בו יפרו המבקשים, החייבים, את התחייבויותיהם על-פי הסכם ההלוואה, לרבות אם יוטל עיקול על הנכס או אם תיעשה כל פעולה משפטית או אם תיעשה פעולת הוצאה לפועל לגבי הנכס.   

4.        במהלך השנים 1998-2000 הוטלו על הנכס עיקולים במסגרת ההליכים בת.א. 43263/98 בת.א. 21595/00 וכן בת.א. 44817/00.

5.        לאור העיקולים שהוטלו על הנכס, ביום 3.12.06 פתח הבנק בהליכי הוצאה לפועל לביצוע שטר המשכנתא כנגד המבקשים (שמספרו 01-90679-06-4), זאת הגם שהמבקשים עומדים בעיקרו של דבר בתשלום ההחזרים העיתיים של ההלוואה שנטלו. דרישת הבנק התבססה על תנייה חוזית בהסכם ההלוואה, לפיה הבנק זכאי להעמיד את מלוא סכום ההלוואה לפירעון מיידי, עם הטלתו של עיקול על הנכס וטען, כי המבקשים הפרו תנייה זו בהסכם ההלוואה בשל הטלת העיקולים על הנכס.  

6.        ביום 9.1.07 הגישו המבקשים לראש ההוצאה לפועל בקשה לעיכוב הליכים בטענה, לפיה הסכם ההלוואה לא הופר וכי ראש ההוצאה לפועל חרג מסמכותו עת אפשר את פתיחת תיק המימוש.

7.        ביום 23.1.07 דחה ראש ההוצאה לפועל (כבוד הרשם צ' אלמוג) את הבקשה, בקובעו, כי בהתאם לפסק-דין שניתן על-ידי בית-משפט השלום (כבוד השופטת ד' מארק-הורנצ'יק) בה"פ 200347/04, מיום 7.4.2005, הרי שלגבי ההלוואה נשוא המשכנתא נקבע, כי המבקשת היא לווה לכל דבר ועניין ואף נטלה חלק מכספי ההלוואה וכי היא כפופה להלוואה נשוא תיק זה להבדיל מהלוואות אחרות שנטל בעלה, המבקש. עוד נקבע, כי מאחר ולפי נסח הטאבו על הנכס הוטלו עיקולים, הדבר מהווה הפרה של תנאי ההלוואה עליהם חתומים המבקשים, המזכה את הבנק להעמיד את החוב לפירעון מיידי ולפעול לגבייתו. ביום 11.2.07 הורה ראש ההוצאה לפועל על מינויו של כונס נכסים למימוש המשכנתא.

8.        המבקשים הגישו לראש ההוצאה לפועל בקשה לביטול החלטתו. ראש ההוצאה לפועל ביקש שוב את תגובת הבנק ולאחר קבלת התגובה, דחה ראש ההוצאה לפועל, שוב, ביום 5.2.07, את בקשת המבקשים והורה בשנית על המשך ההליכים בתיק ההוצאה לפועל. וכך קבע:

"לאור תגובתו הנוספת של ב"כ הזוכה ולאחר ששבתי ועיינתי בטענות החייבים, לא מצאתי כל סיבה והצדקה לשנות את החלטתי הקודמת, על נימוקיה. הבקשה נדחית. ב"כ הזוכה רשאי להמשיך בהליכים בתיק זה".

9.        או-אז, הגישו המבקשים בקשה נוספת, שלישית במספרה, לעיכוב הליכים, אשר אף היא נדחתה על-ידי ראש ההוצאה לפועל.

10.      על החלטות ראש ההוצאה לפועל הגישו המבקשים לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בקשת רשות ערעור.

11.      בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטת י' שטופמן) דחה, ביום 17.7.07, את הערעור בקובעו, כי המבקשים הפרו את הסכם ההלוואה בינם לבין הבנק. בית-המשפט המחוזי דחה את המועד למימוש הנכס בהליכי כינוס הנכסים עד ליום 1.1.08 על-מנת לאפשר למבקשים לסלק את העיקולים שהוטלו על הנכס עד למועד זה או לחילופין למכור את הנכס בשוק החופשי ולפרוע את חובותיהם, ככל שניתן.

           מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה שבים המבקשים על טענותיהם כפי שהעלו בפני בית-המשפט המחוזי.

12.      לטענת המבקשים, טעה ראש ההוצאה לפועל בהחלטותיו, שכן ההלוואה נפרעת כסדרה. לטעמם, קיים בעניינם השתק פלוגתא כנגד הבנק, מכוח פסק-דין של בית-משפט השלום בה"פ 200347/04, ולפיו אין חולק, כי המבקשת משלמת את תשלומיה מדי חודש, ואם קיים חוב, הרי שהוא נמוך ואינו עילה למימוש הנכס ולסילוקה של המבקשת ממנו. לטעמם, הנחת היסוד היא, כי סעד שבעל דין ביקש להשיג במשפטו הראשון, זה הסעד המבוקש בלבד, ואם בעל-הדין לא ביקש סעד אחר, הדבר מעיד כי הוא ויתר על הסעד האחר. עוד טוענים המבקשים, כי העיקולים שהוטלו על הנכס, הוטלו בשנים 1998-2003 ומשלא פעל הבנק למימושו של שטר המשכנתא עם הטלת העיקולים, הרי שהבנק מנוע כיום ממימושו של שטר המשכנתא.

           מנגד, טוען בא-כוח הבנק, כי עם הטלתם של העיקולים על הנכס, הדבר מהווה הפרה של תנאי ההלוואה, המתירה לבנק להעמיד את מלוא סכום ההלוואה לפירעון מיידי ומשכך לטענתו, יש לדחות את בקשת רשות הערעור. כמו-כן טוען בא-כוח הבנק, כי העיקולים שהוטלו בשנים 1998-2000, היו עיקולים זמניים ואין הוראות בהסכם ההלוואה בגינם. כיום, רובצים על הנכס עיקולים נוספים, אשר המבקשים הסכימו ביחס אליהם, עם חתימתם על הסכם ההלוואה, כי הטלתם תשמש עילה להעמדת מלוא החוב לפירעון מיידי. עוד מוסיף וטוען בא-כוח הבנק, כי על-פי רישומיו, קיימת יתרת חוב פיגורים בסכום כולל של 10,276 ש"ח ולפיכך גם מטעם זה, ניתן לפעול למימושו של הנכס.  

13.      ביום 23.12.07, הגישו המבקשים לבית-משפט זה בקשה לעיכוב הליך הפינוי.

14.      לאחר עיון בבקשת רשות הערעור, בתגובה לה, בפסקי-הדין של הערכאות הקודמות ובמסמכים שצורפו, החלטתי - עם כל הצער שבדבר - לדחות את בקשת רשות הערעור.

15.      מושכלות יסוד הן, כי רשות ערעור ניתנת רק במקרים חריגים, המעלים שאלות בעלות חשיבות חוקתית; מקרים, בהם יש לתרום לאחידותה של ההלכה; מקרים, בהם חשיבות עניינית לבעיה משפטית המועלית בהם; מקרים בהם יש חשיבות ציבורית בעניין; במילים אחרות, מקרים בהם החשיבות המשפטית חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים להכרעה במחלוקת (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123). בקשת רשות הערעור שבפני אינה מעלה כל שאלה משפטית עקרונית, החורגת מן המחלוקת שבין הצדדים ואין היא מגלה עילה, המצדיקה דיון בגלגול נוסף.

16.      אף לגופו של עניין, דין בקשת רשות הערעור להידחות. בין הצדדים אין מחלוקת, כי החיוב העיקרי, שלהבטחת פירעונו שועבד הנכס, מקוים ברובו.